לפאמים אני חושבת שמה שאני יודעת לעשות הכי טוב בעולם
זה לשנוא. אני שונאת את דין. כן, כשאני נמצאת רק בעצמי,
אני מסוגלת להודות בזה אפילו בקול רם, בתנאי כמובן שאף אחד
לא שומע. אי אפשר לתאר כמה אני שונאת אותו. הלב שלי עלול
להתפוצץ מרוב שנאה שמציפה אותו. הבעיה היא, שאם אני כל כך
שונאת את דין, למה אני מתאמצת כל כך להיות חברה שלו ?!
פעם קאתי שאהבה ושנאה הולכות יחד. ככל שאת אוהבת
מישהו יותר, כך את גם שונאת אותו יותר. חשבתי על זה, והרעיון לא
ניראלי הגיוני. כי אם אני אוהבת מישהו, אני רוצה שיהיה לו טוב :
ואם אני שונאת מישהו, אני רוצה שיהיה לו רע. כשאני חושבת על דין,
הרצון שלי מתערבב. מצד אחד אני רוצה שיהיה לו טוב : מצד שני אם
רוצה שיהיה לו טוברק איתי. אם יתברר לי למשל שטוב לו עם מישהי
אחרת, אני לא אשמח בשמחתו. בדיוק להפך, אני אתפלל שיהיה לו
רע. מתי דין נכנס לחיים שלי?! ניראלי שזה קרה ביום הראשון בחטיבת
ביניים. אך שראיתי אותו, ידעתי שזהו זה. הוא החלום שלי. הוא בן
הכי יפה שפגשתי ויש לו עיניים מ-ה-מ-מות. וזה לא רק העיניים. גם
הגף שלו. רזה כזה, הורס. ואיךשהוא מתלבש, משהו. והחיך... החיוך
שהוא חייך אלי פשוט הפיל אותי.
